פסק-דין בתיק תמ"ש 2880-08

א.        אקדמת מילין:

1.         עניין לנו בסכסוך מר בין התובע (להלן:" הבן") לאביו (להלן: " האב") ביחס לבנייה ושימוש באחת משתי יחידות הדיור במבנה דו קומתי שהוקם על חלקה ** בגוש *** מאדמות כפר פלוני (המבנה בשלמותו יכונה להלן: " הבית" ואילו יחידת הדיור שבמחלוקת תכונה להלן: " הדירה"; המגרש עליו נבנה הבית יכונה : " המקרקעין").

2.         הבן טוען לזכות מסוג "בר רשות בלתי הדירה בתמורה" בדירה נשוא התביעה. באם תיענה תביעתו בחיוב, כי אז יש לשיטתו, להצהיר על זכותו להחזיק ולהשתמש במקרקעין כזכות בלתי ניתנת לביטול. ואילו באם ייקבע, כי הרשות ניתנת לביטול, כי אז הוא עותר לפצותו בגין השקעותיו בבניית הדירה והסתמכותו עליה. טוען האב מנגד, כי מעולם לא ניתנה הסכמתו לכך שבנו יבנה הדירה על מקרקעיו וכי מכל מקום הבן לא השקיע ולו אגורה שחוקה בגין הבנייה. לפיכך סבור האב, כי יש לדחות התביעה על כל רכיביה. האב טען אף להתיישנות התביעה שעה שדבר היוודע ביטול הרשות לבן היה על פי דבריו הוא בכתב התביעה ביום נישואיו (10/8/2001), למעלה משבע שנים קודם הגשת כתב התביעה המתוקן.

3.         יצוין כבר כעת, כי המחלוקת העובדתית בין הצדדים מורכבת לא פחות מן המחלוקת המשפטית, שכן הצדדים הציגו עמדות וגרסאות קוטביות לחלוטין באשר לנסיבות המקרה; הקושי הופך מורכב עוד יותר נוכח העובדה, שהדיון התנהל בפני כב' השופטת המנוחה נסרין בשארה-כרייני ז"ל ולא בפני המותב שנותן פסק דין זה, כך שקשה לקבוע קביעות בדבר מהימנותם של עדים וככל שהדבר ייעשה, הרי זה על בסיס כתבי הטענות ופרוטוקול הדיון בלבד, (כאשר יוער בהקשר זה, כי הצדדים נתנו הסכמתם, שפסק הדין יינתן על ידי מותב אחר ללא צורך בשמיעה מחדש של ההוכחות בתיק).

4.         על מנת להתמודד עם קשיים אלה, אציג את טענות הצדדים, אבחן את הזכות לה טוען התובע, אנתח את הדין החל ואמזוג את העובדות על הדין במטרה להגיע למסקנה שיפוטית.

ב.         תמצית טענות הצדדים ואיתור המחלוקות הצריכות הכרעה:

ב.א.     הגרסה העובדתית של התובע ועתירותיו:

5.         על פי טענת הבן, קיבל רשות מפורשת (בעל פה) מאביו לבנות את הדירה על מקרקעיו ועל סמך רשות זו נכנס להתחייבויות כספיות כבדות (סעיף 4ג' לסיכומי התובע).

6.         הבן טען, כי בין השנים 1991-2001 בנה בשותפות עם אחיו פ. (להלן : " פ. ") מבנה מגורים המורכב משתי יחידות דיור (בשתי קומות) וזאת על פי היתר בניה אשר עליו חתם האב; לדידו, הבנייה כולה מומנה על ידו ועל ידי אחיו מתוך הסכמה והבנה, כי הדירות מיועדות למגורי משפחותיהם בעתיד (סעיף 4א' לכתב התביעה המתוקן, וסעיף 4א' לסיכומי התובע).

7.         באשר למימון הבנייה, טען הבן בכתב התביעה המתוקן, כי עבד עם אחיו פ. בעבודות שיפוצים ברחבי הארץ וכי השקיע בבנייה ממיטב כספו (ראה לעיל, שם).

8.         לשיטתו, בעוד אחיו פ. היה אמון על בניית שלד הדירות, הוא היה זה שמימן לכל בעלי המקצוע שלקחו חלק בבניית הדירה לרבות : חשמלאי, מסגר, רצף, נגר, שיש וכו' (סעיף 4ב' לסיכומי התובע).

9.         מכל כתבי הטענות, התצהירים והעדויות עולה, כי לשיטת הבן, בניית הדירה נסתיימה בשנת 2000 (במועד מדוייק שאינו ברור) וכי הוא התגורר בדירה בגפו עד ליום 10.08.01 (מועד נישואיו לבחירת לבו).

10.        לטענת הבן, אביו התנגד לקשר בינו לבין אשתו ועל כן, בסמוך לאחר החתונה ובשובם של הבן ואשתו מירח הדבש התחוור לו, כי מנעול הדירה הוחלף וכך נמנע ממנו ומאשתו להתגורר בדירה ולממש את אותה רשות בלתי הדירה שקיבל מאביו מספר שנים קודם לכן.

11.        מאז ועד למועד הגשת כתב התביעה המתוקן חלפו למעלה מ-8 שנים, במהלכן הבן לא התגורר בבית. לשיטתו, נעשו אינספור ניסיונות פיוס בינו לבין אביו, אך כולם העלו חרס.

12.        לפיכך, הגיש הבן את התביעה, בה עתר למתן פסק דין המצהיר עליו כבעלים של הדירה, או לחילופין לפסוק לזכותו פיצויים בשיעור של 300,000 ש"ח בגין "ביטול הרשות", הפגיעה בהסתמכותו ובשל ההוצאות שהוציא לשם בניית הדירה (סעיפים 14, 12 ז' לכתב התביעה המתוקן).

13.        בסיכומיו של הבן, הוא חזר בו מעתירתו המקורית בדבר "הצהרת הבעלות" וטען, כי הוא מבקש להצהיר עליו "כבעל רשות בלתי הדירה ללא הגבלת זמן" (סעיף 1 לסיכומי הבן וכן ראה עמ' 16-18 לסיכומים). בשום מקום בסיכומים לא חזר ב"כ התובע על הטענה, כי מרשו רשאי להירשם בלשכת רישום מקרקעין כבעלים של הבית ולמעשה הוא זנח את הסעד העיקרי של תביעתו ו/או שינה אותו.

14.        דין טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים - אם בשל שגגה או במכוון - כדין טענה שנזנחה, ובית המשפט לא ישעה לה (ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ ואח', פ"ד מז(1) 311 (1993) ; וכן ראה : ע"א 447/92 הנרי רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט(2) 102, בעמ' 107 (1995)).

15.        משכך, יש לבחון עתירת הבן, להצהיר עליו כמי שניתנה לו 'רשות בלתי הדירה במקרקעין' ולא את העתירה למתן פסק דין שיצהיר עליו "כבעלים" של הדירה. בהקשר אחרון זה, יש לציין, כי אילו אכן היה עומד התובע על סעד וטענת הבעלות, היה עליו להגיש התביעה כנגד כל הבעלים הרשומים של המקרקעין ולא רק כנגד אביו.

ב.ב.     הגרסה העובדתית של הנתבע: